תהליך מלא ומובנה להתפתחות אישית וארגונית

מאת גיא שילוני

מהו מודל הקופץ במוט

מודל הקופץ במוט הוא מודל להתפתחות אישית וניהולית, שמסביר מה מאפשר לאדם או למנהל לנוע קדימה: לא רק להציב יעד, אלא לבנות בסיס חוסן, לברר זהות ותודעה, להיעזר במשאבים חיצוניים, לקפוץ – וללמוד מהנחיתה. המודל נבחן לאורך זמן ואף נלמד בקריה האקדמית אונו. 

בפעילות של ערך מוחלט המודל משמש ככלי עבודה עם מנהלים, צוותים וארגונים. הוא נולד מתוך עבודה בשטח, בסדנאות, בקורסים ובתהליכי ליווי, ומתוך השאלה שחזרה שוב ושוב: מה באמת מאפשר לאדם לא רק להבין, אלא גם להשתנות ולברוא את מציאות חייו.

למה דווקא קופץ במוט

בעולם הספורט אפשר לראות את ההבדל בין יכולת אישית לבין מערכת שלמה שמאפשרת להגיע גבוה יותר. שיא העולם בקפיצה לגובה לגברים עומד על 2.45 מטרים ונקבע על ידי חאבייר סוטומאיור בקובה, ב-27.7.1993. שיא העולם בקפיצה במוט לגברים עומד על 6.31 מטרים ונקבע על ידי ארמנד דופלנטיס, שמייצג את שוודיה, ב-12.3.2026 באופסלה (הוא שיפר את השיא שקבע בעצמו כמה חודשים קודם לכן). 

במילים פשוטות: הקופץ לגובה נשען בעיקר על גופו. הקופץ במוט נשען גם על גוף, גם על תודעה, גם על טכניקה, גם על כלי שמאפשר לו להגיע לגובה לא ריאלי למי שמסתמך על גופו בלבד. הפער הזה הוא לב המודל. התפתחות אמיתית אינה נשענת רק על כוח רצון, אלא על מערכת שלמה של חוסן, זהות, יעד, משאבים ולמידה.

כדי להבין את המודל, אפשר לדמיין את תהליך ההתפתחות כקפיצה שלמה ולא כרגע אחד בלבד. הקפיצה אינה מתחילה ברף ואינה מסתיימת בחצייה שלו. היא כוללת את המזרן שעליו אפשר לנחות, את הקופץ עצמו, את הרף שאליו הוא מכוון, את המוט שמאפשר לו להגיע גבוה יותר, ואת הנחיתה שממנה מתחילה הלמידה לקפיצה הבאה. כל אחד מהמרכיבים האלה מייצג שלב אחר בהתפתחות אישית, ניהולית או ארגונית.

המזרן – בסיס החוסן

לפני כל קפיצה יש שאלה בסיסית: האם יש לי על מה לנחות. המזרן הוא בסיס החוסן שמאפשר לאדם לצאת לדרך. כאשר הבסיס דק או לא יציב, הסיכון נחווה כגדול מדי ואנחנו נוטים להימנע. כאשר יש תחושת יציבות, אמון ויכולת לקום גם לאחר נפילה, נפתח מרחב של העזה.

המזרן בנוי מהיכולת להסתכל על עצמנו בעיניים טובות, להכיר באור לצד הצל, ולהיזכר במצבים שבהם כבר התמודדנו, נפלנו וקמנו. בהקשר הזה הצלחה אינה רק השגת יעד, אלא היכולת להמשיך לנוע גם לאחר אי הצלחה.

הקופץ – זהות ותודעה

על קו הזינוק ניצב האדם עצמו. כאן השאלה אינה רק מה אני רוצה להשיג, אלא מי אני כשאני יוצא לדרך. באיזו תודעה אני פועל, אילו סיפורים אני מספר לעצמי, ואיפה אני פועל מתוך אותנטיות לעומת מקומות של הסתרה או הרגל.

בשלב הזה נדרשת התבוננות כנה: מה רמת האנרגיה שלי, מה מצבי הרגשי והמנטלי, עד כמה אני מרוצה מתחומי החיים השונים, ואיזה משחק אני משחק – משחק סופי של הישג מיידי או משחק אינסופי של התפתחות מתמשכת. המטרה אינה שיפוט מהיר, אלא חקירה שמאפשרת בחירה.

הרף – היעד והכוונה

הרף הוא היעד שאליו מכוונים, אך המודל מבקש לשאול לא רק מה אנחנו רוצים להשיג, אלא גם למה. האם היעד נובע מפחד, מציפיות חיצוניות או מרצון אותנטי. הבירור הזה חשוב לא פחות מהגדרת היעד עצמו.

קביעת הרף כוללת גם מפגש עם פחדים וקולות פנימיים שמבקשים לעצור אותנו. לצד זאת, היא מחייבת בניית דרך: תכנית פעולה שמפרטת כיצד נתקדם. אין דרך אחת נכונה. הבחירה בדרך היא חלק מהיצירתיות ומהאחריות של האדם על חייו.

המוט – משאבים ותמיכה

רק לאחר שהרף ברור נכנס לתמונה המוט. המוט הוא כל אותם משאבים חיצוניים שמאפשרים לנו להגיע גבוה יותר ממה שהיינו מגיעים לבד: אנשים, מערכות תמיכה, ידע, כלים מקצועיים ומנגנונים שמסייעים להתמיד גם כשהמוטיבציה יורדת.

כאן נכנסת גם היכולת לעצב את הסביבה כך שתתמוך בבחירות שלנו, וזו אדריכלות הבחירה.. מחויבות לחבר, הצהרה פומבית, מסגרת עבודה או פגישה קבועה יכולים להפוך למוט שמחזיק אותנו לאורך הדרך. דווקא בקשת עזרה אינה חולשה, אלא דרך לאפשר לאחרים להיות חלק מהתנועה שלנו.

הנחיתה – למידה והתפתחות

לעיתים אנחנו מתמקדים בקפיצה, אך השינוי האמיתי מתרחש גם לאחריה. אנחנו חוזרים שונים. הדרך, ההתמודדות עם פחדים, ההצלחות והכישלונות – כל אלה משנים אותנו. הנחיתה היא המקום שבו מתרחשת למידה.

הקפיצה הנוכחית היא רק שלב בתוך חיים שלמים. החיים אינם רצף של יעדים בלבד, אלא תהליך מתמשך של התפתחות. שוב ושוב אנחנו חוזרים לקו הזינוק, קצת אחרים, מדויקים יותר ושלמים יותר. בסופו של דבר, השאלה אינה רק לאיזה גובה הגענו, אלא מי הפכנו להיות בדרך.

דוגמה מהשטח – המסע של הנהלת מיכל

מיכל, מנהלת ביניים בארגון חינוכי, חווה עומס מתמשך ותחושת שחיקה. היא מרגישה שהיא מגיבה למציאות במקום להוביל אותה, למרות שהיא יודעת שיש בה יכולת וניסיון.

התהליך מתחיל מהמזרן: מיכל עוצרת להתבונן במה שכבר קיים בה – מצבים שבהם התמודדה, החלטות שקיבלה תחת לחץ ואנשים שהובילה. בהדרגה נבנית תחושת יציבות שמאפשרת לה לצאת לדרך.

משם היא עוברת אל הקופץ ושואלת מי היא כמנהלת, באיזו תודעה היא פועלת ואילו סיפורים מנהלים אותה. היא מזהה שהיא פועלת מתוך עומס והישרדות, ופחות מתוך בחירה. ההבנה הזו פותחת אפשרות לתנועה.

כעת היא מגדירה את הרף: להוביל את הצוות לכיוון יותר יוזם ופחות תגובתי. לאחר מכן נכנס המוט – קולגה, גורם מקצועי ושגרות עבודה שמחזיקות אותה. כשהיא נוחתת, היא כבר אינה אותה מנהלת. היא מרגישה מחוברת יותר, מובילה יותר, ושואלת מה למדה לקפיצה הבאה.

איך המודל בא לידי ביטוי בעבודה עם מנהלים וצוותים

בעבודה עם ארגונים, מודל הקופץ במוט אינו נשאר דימוי יפה. הוא הופך לשפה ולכלי עבודה. הוא מאפשר למנהלים לבחון את בסיס החוסן שלהם, את תפיסת התפקיד שלהם, את היעדים שהם מציבים, את המשאבים שהם מגייסים ואת הלמידה שהם מפיקים בדרך.

בסדנאות, בקורסים ובליווי מנהלים של ערך מוחלט, המודל מאפשר לחבר בין חוויה, התבוננות וכלים פרקטיים. הוא רלוונטי במיוחד למצבי שינוי, עומס, שחיקה, פיתוח מנהלים, קבלת החלטות ותהליכי צמיחה אישיים וארגוניים.

לסיכום – מה הקפיצה הבאה שלכם?

מודל הקופץ במוט מזכיר לנו שהתפתחות אינה תלויה רק ברצון לקפוץ גבוה. היא תלויה בבסיס שעליו אנחנו נשענים, בזהות שממנה אנחנו יוצאים לדרך, ביעד שאליו אנחנו מכוונים, במשאבים שאנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל, וביכולת ללמוד מהנחיתה.

בסופו של דבר, כל קפיצה היא הזמנה לשאלה עמוקה יותר: מי אני בוחר להיות בקפיצה הבאה שלי?

*נתוני שיאי העולם במאמר נכונים לפי פרסום World Athletics נכון למרץ 2026.

מוזמנים לבדוק את עצמכם ולברר אילו משאבים עומדים לרשותכם בקפיצה הבאה שתעשו:
להורדת דף העבודה – מודל הקופץ במוט